האם היית יוצא לחופשה, אם היית יודע שלא תוכל לצלם תמונות? (או "מה עושה אותנו מאושרים, והאם התשובה משתנה עם הזמן?")

מה עושה אותנו מאושרים? / שלושה דברים שלמדתי השבוע

  1. האם אנחנו בכלל רוצים להיות מאושרים או רק מסופקים?

אחת השאלות הנפוצות שמראיינים שואלים את פרופ' דניאל כהנמן, היא "האם אתה מרגיש מאושר?". הוא מסביר בכנות ראויה להערכה, כי הוא מרגיש "די מאושר". הוא מציין כי הוא חי חיים מעניינים, בהם עסק בדברים שעניינו אותו ועבד עם אנשים שהוא מחבב.
לעומת זאת, 4 השנים שבהן ישב לכתוב את הספר שלו "לחשוב לאט ומהר" היתה תקופה נוראית ובה הוא הרגיש אומלל.
במיוחד מעניין ללמוד כי כהנמן, אחד מאבות תחום הכלכלה ההתנהגותית, זוכה פרס נובל לכלכלה וכנראה הפסיכולוג החי המשפיע ביותר בעולם, לא מרגיש שהחיים שלו היו משמעותיים במיוחד.
"יש הבדל בין אושר לסיפוק", מסביר כהנמן.
אושר זו חוויה רגשית, שנוצרת ברגע וחולפת ברגע שלאחריו.
סיפוק, היא תחושה ארוכה טווח, שנבנית לאורך זמן, ומבוססת על השגת יעדים ובניית חיים שאתם מחשיבים כראויים.
אם אתה ממוקד באושר, אתה תהיה לא ממש מסופק בטווח הארוך. ואם תהיה ממוקד בסיפוק, לא תהיה ממש מאושר בהווה.
איך מודדים סיפוק?
השוואה לאחרים.
השגת יעדים, עמידה בציפיות. כסף, הוא חלק חשוב מאוד בסיפוק.
לעומת זאת, לאנשים שמחפשים אושר, כסף חשוב רק כשהוא חסר.

כהנמן טוען שרוב האנשים ממוקדים ביצירת חיים שיעניקו להם סיפוק בטווח הארוך, למרות שהם מדברים במונחים של אושר.
כלומר, לפי כהנמן, רוב האנשים לא רוצים להיות מאושרים, הם רוצים להיות מסופקים.
סיפוק הוא משהו שאנחנו בוחנים במבט לאחור, והוא קשור לסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על החיים שלנו, בעוד שאושר קורה כאן ועכשיו.
מכיוון שמה שאנחנו מרגישים עכשיו, לרוב לא נחרט בזיכרון, הרגעים הללו חולפים ולא "נכנסים" לסיפור החיים שאנחנו מספרים על עצמנו – לעצמנו.
הוא נוהג לשאול, עם חיוך קטן בזווית הפה: "האם היית יוצא לחופשה, אם היית יודע שלא תוכל לצלם תמונות?"
זו עקיצה שמכוונת לדור המדיה החברתית, שהפך את אחד הדברים החשובים בחיים שלנו – מערכות יחסים עם אנשים – למשהו שמודדים באמצעות לייקים וכמות עוקבים.



 

  1. איך מגלים מה אנשים באמת מרגישים?

ב-2005, החליטו שני חברים, פרופ' למדעי המחשב ולפיתוח קריירה ספנדר ("ספ") קמוואר, ואיש המחשבים והאמן ג'ונתן האריס, לכתוב קוד שינסה להבין רגשות אנושיים, בצורה של "מבט פאסיבי", כי אנשים אינם יודעים שמישהו בוחן אותם.
זה אפשר להם להבין מה אנשים באמת מרגישים – כשהם כותבים את אשר על ליבם לאנשים זרים.
הקוד חיפש מקרים בהם אנשים כתבו משפט שמתחיל ב"אני מרגיש ש...", סימן את הרגש שדובר עליו, ניסה להבין אם מדובר בגבר או באישה, מה גיל האדם, הבין את המיקום הגיאוגרפי, שעת היום, מזג האוויר, שיוך דתי וכו'. 
האריס, האמן, גם העניק לרגשות שלל ביטויים גרפיים.
למשל, נקודות, וככל שהמשפט ארוך יותר, עיגול הנקודה גדול יותר. רגשות שליליים מקבלים צבע כהה ורגשות חיוביים נצבעים בצבע בהיר. יש משפטים שהגיעו עם תמונה, וגם אותם חילצו קמוואר והאריס, ויצרו מהם מונטאז'.
בסופו של דבר, הם ייצרו 12 מיליון נתונים.
הם קראו לפרויקט WE FEEL FINE, וגם הפכו אותו לספר. 
בין היתר, הם גילו שם, שהעיר הכי בודדה היא בולדר, קולורדו.
שאוונסווילד, באינדיאנה, היא העיר הכי אהובה.
אוסטרלים, מסתבר, שונאים ערים כמו טאונסוויל, גולד קוסט ואדלייד.
הערים הכי עצבניות בעולם הן דנבר, קולורדו, סידני, אוסטרליה, ווונקובר, קנדה.
העיר הכי עצובה בעולם היא... סינגפור.
הכי שמחה - הוואי, והכי סקסית היא כמובן לאס וגאס.
להרצאה של האריס ב TED 

 

3. האם האושר שלנו הוא דבר קבוע, או משתנה עם הזמן?

אבל אף אקדמי רציני לא יתן ל-12 מיליון נתונים על רגשות אנושיים להתבזבז, נכון?
קמוואר פנה לפרופ' חברה ב UCLA,  קאסי מוגלינר הולמס, ולפרופ' ג'ניפר אקר מסטנפורד, והציע להם לבחון את הנתונים. יחד, הם ביצעו סדרת מחקרים מעניינת. >> לינק למחקר
​ומה הם גילו?
שאושר זה לא משהו קבוע עבורנו, אלא הוא משתנה עם הגיל. ילדים (עד גיל 14) שנשאלים איך הם מרגישים, עונים "בסדר". כשמבקשים מהם לספר מה הם עשו היום, הם לרוב אומרים "כלום". רובם לא יודעים להסביר רגש כמו אושר.
מגיל 15, מתחילות הרבה מאוד חרדות (מה יהיה איתי בעתיד? מה זה אומר עלי?), בעיקר סביב רצייה חברתית: מי אני ביחס לאנשים אחרים? אני טוב מספיק? אני מקובל? אני יפה? אני שמן? אני חכם? אני חזק? בגיל הזה, להיות מאושר, זה להתלהב ממשהו. בגילאי 19-22, מרבית האנשים מרגישים "שלא מבינים אותם". הם תקועים, מוגבלים. עם השנים, הם מרגישים יותר כוח – יש להם עבודה, חופש, גישה לכסף. אושר בגיל הזה, אומר אופטימיות לגבי העתיד.

עוברות כמה שנים, ויש לנו זוגיות, אולי משפחה (27-30). כאן, אושר זה אומר חיים מאוזנים, שבהם יש גם זמן לביטוי אישי, צמיחה בקריירה, וגם זמן לבן / בת הזוג ולצרכי המשפחה.
בגילאי 31-35, אושר מתחיל להיות מושפע גם מהמצב הגופני שלנו. פתאום התזונה שלנו כצעירים וחוסר הפעילות הגופנית, מתחילים להיות בעוכרנו, ואנחנו מודאגים לגבי רמות השומן ומצב הבריאות שלנו. אם יש לנו ילדים, האושר שלנו נמדד על פי האושר של הילד הכי פחות מאושר שלנו, כפי שהוא נתפס בעינינו. אם יש לנו ילד אחד מקובל וילד אחר מנודה חברתית, הילד שסובל מחרם הוא זה שיכתיב את הטון.
בגיל 36-40, אושר זו גם שייכות – חברים, ארגון, קהילה, מדינה, כמו גם תחושת הכרת תודה על מה שיש לנו.

אחרי גיל 40, אושר זה בעצם היעדרן של תהפוכות ודרמה, כלומר, אושר זה שלווה.
ובגיל 50 ומעלה, תחושה שיש משמעות לחיים שלנו, לעבודה שלנו, למשפחה שלנו, לתרומה החברתית שלנו, הופכת אותנו למאושרים, וזה בא לידי ביטוי במילים כמו "אני מרגיש מבורך" ו"זכיתי".
אושר, במילים אחרות, עובר שינויים וצומח מפוקוס השוואתי לסביבה (איך אני ביחס לאחרים) ולעתיד (מה זה אומר על העתיד שלי), לפוקוס על ההווה ועל קבלה עצמית, ככל שאנחנו מתבגרים. בגילאי העשרה, התלהבות ואקסטזה שווים אושר, בעוד שבגיל מבוגר תחושות כמו הקלה, שלווה וסיפוק שוות אושר.
מה יקרה בפעם הבאה שמישהו ישאל אתכם "מה עושה אנשים מאושרים?"
יש לי הרגשה שאתם תגידו משהו כמו "תלוי בני כמה האנשים, לא?".

---
רוצים להרחיב? אתם מוזמנים לצפות בהרצאתה של פרופ' אקר, שמדברת גם על החשיבות של משמעות והומור בחיים מאושרים.



 

רוצים לוודא שאתם מצטרפים לאלפי בכירים, בעלי עסקים ויזמים שלא מפספסים את התוכן הנפלא של "3 דברים שלמדתי השבוע"? הרשמו לרשימת הדיוור, כאן