מה עושים כשהנסיבות לרעתנו?

  1. מאיפה שליליות מגיעה?

    באחד הפרויקטים שאני מעורב, ראיינתי לתפקיד בכיר איש טכנולוגיה מוכשר בוורשה, פולין. הצגתי לו כמה מהאספקטים של הפרויקט, ובכל הזדמנות, הוא "הסביר" לי שהנחות העבודה לא נכונות, שזה לא יצליח, שזה לא יכול לעבוד, ויש כך וכך בעיות.
    עצרתי רגע וחשבתי לעצמי, איך מוציאים אותו מהשליליות הזו?

    אז הצגתי לו עוד רעיון ששקלנו, אבל החלטנו שלא לבצע. והסברתי לו שהיו איתו המון בעיות, ופירטתי. חשבתי שאם אני אהיה שלילי, לא תהיה לו ברירה אלא למצוא את החיוב בסיפור.
    הוא יושב מולי, חושב וחוכך בדעתו, ממש מתאמץ למצוא משהו חכם להגיד.
    ואז הוא פותח את הפה, ואומר "זה הרבה יותר גרוע ממה שאתה חושב".

    יש אנשים שהם כל כך שליליים, שהם יכולים להיכנס לחדר חשוך (לפיתוח פילם) ולפתח את עצמם. אם אדם – למרות שיש לו את ההשכלה, הניסיון, האינטליגנציה וכל מה שצריך כדי להצליח - מוצא את הדרך שלו לביטוי עצמי דווקא דרך שליליות, ביקורת ומציאת פגמים, הדבר הכי טוב שאפשר לעשות זה פשוט לשמור ממנו מרחק.
     
  2. מהי השאלה המנחה שלך?

    כמעט כל אחד מאתנו, כשהוא צריך לקבל החלטה, שואל את עצמו שאלה מנחה. השאלה הזאת יכולה להיות לא מודעת או מודעת, והיא קשורה לעקרון המנחה שלנו: היא מקפלת בתוכה את כלל הערכים, החוויות, הסיפורים, והפרשנות של מה אמור לקרות בחיים שלנו, מתי ואיך.
    רוצים דוגמא?
    בזמנו, כשיעצתי לקמפיין של ציפי לבני (ב-2012), היא אהבה לדבר על משא ומתן עם הפלסטינים, אבל הציבור מאוד התעניין באיזה מן בנאדם היא, ואת התגובות הכי נלהבות קיבלנו כשהיא שיתפה איך היא אוכלת קרמבו.
    העליתי בפניה סדרת רעיונות של מה אפשר לעשות במדיה החברתית, והיא הביטה בי במבט נוקב ושאלה אותי "תגיד לי, למרגרט ת'אצר היית מציע את זה?".
    השאלה הזו, השאלה המנחה, מסכמת את האמונות של ציפי לבני, את אותם הדימויים, הקולות והסרטים שרצים לה בראש. העניין הוא לא אם אתם אוהבים את ציפי לבני או לא – כנראה שאין אף פוליטיקאי שרוב האנשים אוהבים.
    העניין הוא: מהי השאלה שמנחה אתכם ומהדהדת לכם בראש? מה מאפיין אותה? האם היא מחלישה או מעצימה אתכם? האם היא מרחיקה אתכם מאנשים, או אולי דווקא מקרבת אותם? האם היא גורמת לכם להיעלב ולהיות מרירים בכל הזדמנות או שהיא פותחת לכם אופקים לשינוי ולהתקדמות?
    אתם לא צריכים לענות לי על זה, רק אולי לחשוב על זה, ולענות לכם.
     

החופש הכי גדול שיכול להיות לאדם הוא...

החופש הכי גדול שיש לנו, זה לא לטייל בעולם, עם כיסים מלאים בכסף, למרות שזה בהחלט יכול להיות נחמד.
החופש הכי גדול שיש לאדם הוא החופש לבחור במה הוא מתמקד, מה הפרשנות שהוא נותן לדבר שהוא מתמקד בו, ואיך הוא בוחר להגיב.

שלושה אנשים עומדים לצד הכביש, ועדים לתאונת דרכים.
איך לדעתכם הם מרגישים?
אולי אתם חושבים שהם חייבים להיות מזועזעים? מפוחדים? עצובים? זו אפשרות אחת.
והיא לא נכונה או לא נכונה, היא פשוט לא מביאה בחשבון שיש עוד סוגי אנשים בעולם, נורמליים לא פחות מכם.
למשל... מה אם אחד מהם הוא בעל מוסך לפחחות וצבע?
ומה אם אחד מהם הוא רופא, ושמח על ההזדמנות להיות מועיל ולהציל החיים?
ומה אם אחד מהם הוא שוטר שמרוצה מההזדמנות להפגין את הכוח שלו ולנהל את המצב?
וכשאתם צוחקים עם השיננית שלכם, אתם חושבים שהיא חושבת על הבדיחה או שהיא בוחנת לכם את החניכיים?
כשאתם רואים נערה פלסטינית מכה חייל, והוא לא מגיב, אתם מרגישים שהוא היה "נאור וחכם" או "חלש ורופס"? אתם מאשימים את המדיניות המעוותת שיצרה את עימות או את הממשלה שמרפה את ידי החיילים ולא מאפשרת להם להגיב?
כל אדם מתמקד בדברים שונים, מעניק להם פרשנות שונה (בדרך כלל בצורה רגשית, אוטומטית ולא מודעת), ומגיב בהתאם. ורוב האנשים בטוחים שהתגובה שלהם היא התגובה היחידה האפשרית, ואם מישהו לא מסכים איתם, הוא "פשוט לא מכיר בעובדות".   
 

3. מה עושה אותנו אומללים ומה עושה אותנו מאושרים?

אסתר היקס, מי שהמציאה את הקונספט שנקרא "הסוד", אומרת שאם אתה מרגיש לא טוב – חושש, מצוברח, עצוב, מדוכא, אומלל, מתוסכל וכו' – סימן שאתה ממוקד במה שאתה לא רוצה. אתה חושב על מה שאין לך, על מה שלא עשית, על מה שהעולם לא עושה עבורך, על מה שהיית רוצה שיקרה ולא קורה, וכיוב'.
וכשאתה מרגיש טוב – אתה חושב על משהו או מישהו שאתה אוהב, אתה מכיר תודה על מה שיש לך ועל הטוב שקרה ועל הרע שלא קרה, אתה מתלהב מהעשייה שלך ומההזדמנויות שעומדות בפניך או ממה שאתה עומד לעשות.
 
אנתוני רובינס אומר שאם אתה רוצה להיות מאושר, פשוט מאוד, תשלוט בפוקוס שלך.
ואז תתן למה שקרה פרשנות טובה ואז תתנהג בהתאם.
ומה קורה כשמשהו רע קורה? נניח, כשמישהו מעליב אותנו?
בסך הכל מדובר במישהו, למשל, שלא טוב לו עם מצב נתון, ואומר משהו (קללה או עקיצה, למשל) כדי לעורר בנו תחושה רגשית מסוימת, כדי שנעשה או לא נעשה משהו, כדי שהמצב הנתון ישתנה לשביעות רצונו.
ואם אנחנו מבינים את זה שהוא מתוסכל, והוא בחר לשנות את המצב הרגשי שלו דווקא באמצעות שימוש בעלבון כלפינו, האם אנחנו "חייבים" להיעלב או שאנחנו יכולים להבין אותו לרחם עליו?
לפעמים כשמישהו צועק עליכם, מקטר ומבקר: מה יקרה אם תדמיינו שהוא מדבר בקול של דונלד דאק?

הדרך להיות חופשי היא לבחור במה אתם מתמקדים בכל רגע ורגע, לבחור מה הפרשנות שאתם נותנים לדבר שאתם מתמקדים בו, ואיך אתם בוחרים להגיב.
 

4. ***בונוס*** מה עושים כשהנסיבות לרעתנו?
 

סטיבן קובי אמר "אני לא תוצר של הנסיבות, אני תוצר של ההחלטות שלי. אנשים מתייחסים אלי, כפי שאני מאפשר להם להתייחס אלי. הדבר היחידי שאני צריך לשלוט בו בחיים האלה, היא הדרך שבה אני חושב, וזה קורה ברווח שבין האירוע לתגובה".
תחשבו על סיפורו התנכ"י של יוסף. הושלך לבור ע"י אחיו, ניצל אבל נמכר לעבדות, הפך להיות מנהל האחוזה, אבל אז הואשם בפשע שלא ביצע ונכנס לכלא ל-13 שנים. קל מאוד להרגיש כמו קורבן של הנסיבות ולומר "החיים האלה לא הוגנים, אין מה לעשות, אין עתיד".
ואם הוא היה מאמין שאין מה לעשות, זו היתה הופכת להיות בקלות נבואה שמגשימה את עצמה.
אבל יוסף בחר להגיד לעצמו שזו לא הדרך שבה הסיפור שלו מסתיים, הפך להיות מנהל הכלא ואח"כ הפך להיות האיש השני בחשיבותו במצרים, אחרי פרעה.

רוב האנשים העשירים בעולם, לא ירשו את הכסף. רובם לא חיו חיים קלים. רוב העסקים המצליחים בעולם, נוסדו בתקופות של מיתון כלכלי. רוב האנשים המצליחים בעולם – אופרה ווינפרי, אלברט איינשטיין, מייקל ג'ורדן, ג'יי.קיי. רולינג, ברוס ספרינגסטין - ספגו ביקורת נוקבת ועלבונות צורבים על מה ששנים אח"כ, אנשים קראו לו "כשרון מולד" או "גאונות".

לפעמים, כשהמצב קשה, מעצבן אותנו לשמוע את זה, אבל הקלפים שמחלקים לנו, הם נקודת הפתיחה, לא סוף פסוק.