סטוריטלינג: איך הורסים סיפור טוב?

נכון שיותר קל להרוס מאשר לבנות?
הרבה פעמים, יזמים ומנהלים שאני פוגש במסגרות של לימוד סטוריטלינג, מתקשים ללמוד איך לבנות סיפור. 
אז במקום ללמד איך לכתוב סיפור, בואו נעשה כזה תרגיל שנקרא לו "איך להרוס סיפור".

וקודם כל, הנה הסיפור שאנחנו הולכים להרוס. 

איך מזהים לוזר?
"נכשלתי 3 פעמים בקולג'. ניסיתי להתקבל לעבודה 30 פעם, ונדחיתי בכולן. כשקנטקי פרייד צ'יקן הגיעה לסין, היינו 24 אנשים שהגישו בקשה לקבל זיכיון, ורק בקשה אחת נדחתה - שלי. ניסיתי להתקבל לכמה עבודות ממשלתיות ולמשטרה, ובכל פעם הייתי היחידי מבין המועמדים שלא התקבל. ניסיתי 10 פעמים להתקבל להרווארד, ונדחיתי בכולן".
ג'ק מא, מייסד קבוצת עליבאבא, אחד מיזמי האינטרנט המצליחים בעולם, והאיש הכי עשיר בסין, מסביר איך כשלון הוא חלק בלתי נפרד מכל הצלחה



קודם כל, יש לנו כאן וריאנט של "דוד וגוליית". מישהו שאף אחד לא אוהב, שמצליח כנגד כל הסיכויים. קצר, קולע, מעורר השראה. מטרת הסיפור היא לייצר אהדה לאדם שברוב המקרים, אנחנו לא אמורים לחבב, כי הוא צבר עושר בהיקף דמיוני, ומסיבה לא ברורה, אינו חולק עימנו את הכסף.

ועכשיו, בואו נהרוס את הסיפור...

  1. קודם כל, בואו נשעמם את הקהל עם פרטים שלא מקדמים את המטרה שלנו
    "גדלתי ב_______ (שם של עיר), שהיתה ________ (תיאור של העיר). ההורים שלי היו ________ (פרטים בנאליים, חסרי ייחוד. אני נשוי ל _____ (שם האישה) ויש לנו _______ ילדים מקסימים שאנחנו מאוד אוהבים."
    ועל זה אפשר להגיד... "למי אכפת?".

    המטרה שלך היא לשנות התנהגות של הקהל או את האמונה / התפיסה שלו בעיני הקהל. במקרה הזה, הסיפור של ג'ק מא אומר "נכון, אחרי 20-30 של עבודה קשה, הצלחתי – אבל בהתחלה הייתי במצב גרוע, ולא הלך לי." הזדהות שמובילה להערכה של הדרך שהוא עבר, ולא להערצה של האדם והישגיו.
    ההבדל בין הערכה לדרך לבין ההערצה של ההישגים, היא שכאשר יש נפילה, כשלון, בעיה – אנחנו עדיין מחבבים את רמי לוי ורוצים שהוא יצליח, ורובנו ממש לא מחבבים את יצחק תשובה ונוחי דנקנר.

     
  2. דרך מצוינת נוספת כדי להרוס סיפור: לשקר מבלי למצמץ.
    אז בואו נוסיף את המשפטים הבאים:
    "תמיד רציתי להקדיש את חיי לטובת הכלל" (כן, בגלל זה רצית להיות זכיין של קנטקי פרייד צ'יקן, אין דרך טובה מזאת).
    "מילדות, היה ברור לי מה אני רוצה להשיג בחיים" (כן, בגלל זה ניסית בערך כל דבר שיכולת, כולל להתגייס למשטרה).
    "אני מאמין גדול בתחרות" (לא נכון. תחרות זה דבר נוראי, זה פוגע ברווחיות ומצמצם את היכולת של העסק לתכנן לטווח ארוך).
    "העובדים הם הנכס הכי גדול של הארגון" (כן, בטח. בגלל זה כשיש האטה או מיתון, הדבר הראשון שאתה נפטר ממנו זה "הנכס" הכי גדול שלך).


    לא חייבים לספר את כל האמת, אבל לא כדאי לשקר. וחשוב מאוד, שהפרטים יהיו בהלימה.



     
  3. דרך טובה להרוס סיפור, היא לשכוח מי הקהל שלנו. את מי אנחנו רוצים לשכנע? אם המסר לא יתאים לקהל, אז מה הטעם בהצגת המסר? מה הטעם בלספר סיפור שלא הולם ותואם את הערכים של הקהל שלך?

    א. "ההורים שלי כעסו עלי שאני מבזבז את שכר הלימוד שהם נתנו לי"
    תוספת של המשפט הזה, מקלקלת לנו את ההזדהות מצד כל מי שנאלץ ללוות כסף, לקבל מלגה או לעבוד תוך כדי הלימודים כדי לשרוד. אם לך היה קל, למה אתה פה מולי מנופף בזה?

    ב. "אהבתי לאתגר את עצמי ולפנות לתפקידים שהיו מעבר לרמה שלי".
    אוקי, זה מסביר למה נכשלת ברוב הראיונות: לא היו לך הוכחות ליכולת שלך...

    ג. "נהגתי לשבת בחדר מול המראיין, ומתעצבן שהם לא מבינים שיושב מולם אחד האנשים המוכשרים ביותר בעולם. ידעתי שיום אחד, הם יצטערו על קוצר הרואי שלהם. רשמתי את שמותיהם בפנקס, ואחרי שהפכתי למיליארדר, שלחתי להם פרחים בצירוף מכתב בזו הלשון: תודה שהיית אידיוט וחשבת שאני לא טוב מספיק, בזמן שבעצם הייתי טוב מדי".
    גישה רברבנית ונקמנית, שמציגה אדם קטנוני, תאב כוח, עבד כי ימלוך שהולך לעשות שימוש רע מאוד בהון העצום שברשותו.

    אל תשכחו מי הקהל, והתאימו את המסר.

     
  4. דרך נוספת להרוס סיפור: להוסיף עוד גיבורים או עוד בעיות.
    לא רק קריירה, אלא גם התמודדות עם בעיית משקל, מחלת עור, פקידי מס הכנסה ובנקים, מתחרים ועוד. בואו נוסיף גם עוד שותפים, משקיעים, בני משפחה, נציגי ממשל ועובדים, כדי שהסיפור יהיה סבוך, לא ממש נעקוב אחרי מי רוצה מה, ומה הקשר בין דבר לדבר. הו כן, בואו נקפוץ קדימה ואחורה בזמן, כדי שיהיה "מעניין" ונקשה על הקהל לעקוב. 

    אם אתם לא גאוני קולנוע כמו טרנטינו, בבקשה, אל תעשו את זה.


  5. למה לכתוב את הסיפור הנפלא הזה ב 6-7 משפטים, אם אפשר להכביר מילים ולייגע את הקוראים / שומעים / צופים ולעשות את זה ב-15,000 מילים? אפשר להוסיף המון פרטים לא רלוונטיים שלא תורמים, ויגרמו ל"עיבוי" הסיפור.

    סיפור צריך להיות קצר ככל שניתן, אבל לא יותר קצר מזה.

     
  6. במקום להגיד שאתה היית האדם היחידי מבין 24 שבקשתו לקבלת זיכיון נדחתה, שזו דרך חזקה מאוד להמחיש כישלון, תשמיט את העובדה הזאת. תגיד שפנית לקבל זיכיון של חברה אמריקאית, והם אמרו לך לא.
    למה לשתול תמונה ברורה במוח של הקהל, אם אפשר להגיד משהו מעורפל ולא מוגדר, שיהיה קשה להבין אותו, להתחבר אליו ולזכור?

    הסיפור שלכם צריך "להזיז את המחוג". זה אומר שצריך להיות קל לנו לדמיין ולהרגיש את הסיטואציה.


  7. במקום להשתמש במילים חושיות כגון "נפלתי על האף", "התרסקתי על הרצפה", "קיבלתי בעיטה בראש", "נכשלתי כשלון חרוץ" או "נדחיתי בבוז", שהן מילים חזקות ורגשיות, אפשר לעשות שימוש בניסוח מעודן יותר כמו "לצערי, קיבלתי שיחה שהבהירה לי שהיו מועמדים בעלי רקע והשכלה מתאימים יותר".
    ואז אתה לא קורבן או לא מוערך, אתה פשוט לא יודע להציג את היכולת שלך בצורה משכנעת ואובייקטיבית.

    תשתמשו במילים חושיות, מילים שאפשר להרגיש.

     
  8. רוצים לאבד את הקהל? תפסיקו להשתמש במספרים שהוא יודע לעכל. 3, 10, 24, 30 – אלו מספרים שאנחנו מבינים וקל לנו לדמיין. אם אין לנו טריליון ומיליארד - מספרים שאנחנו לא באמת יודעים לדמיין או להרגיש, אז אין טעם להשתמש במספרים.

    תהפכו מספרים למוחשיים. איך? "פעם חלמתי להיות מאלו שעומדים על הדופן האחורית של משאית הזבל. היום הכסף שהחברה שלי מגלגלת ביום, יכול למלא 5 משאיות זבל, כל יום". זה הרבה יותר ברור מלהגיד "ההכנסות שלנו לשנת 2019 עמדו על כ-72 מיליארד דולר".

     

יש עוד דרכים להרוס את הסיפור, כמו להשתמש בז'רגון טכני וראשי תיבות, לכתוב / לדבר בצורה ארוכה ומייגעת, להציג נוסחאות וגרפים מורכבים, ולהציג מסרים או נתונים שמפריעים לנו לגבש החלטה אם מה שעומד לפנינו הוא "טוב או רע".
כלל האצבע הוא, זה שאם אתם גורמים לקהל לחשוב עם החלקים של המוח שאחראים על אנליזה והיגיון, איבדתם את החיבור הרגשי אליו.

אז איזה סיפור אתם הולכים להרוס היום?