- האם לדעתכם ברק אובמה הוא וורקוהוליק?
תחשבו רגע על הזמר האהוב עליכם, על שחקנית הקולנוע החביבה עליכם.
תחשבו על כמה תשוקה הם משקיעים, כמה ממוקדים הם ביצירה שלהם, כמה מהחיים שלהם הם מקדישים לתוצר הסופי – האלבום או הסרט.
חשבו על על המנהיג הפוליטי המועדף בעיניכם: אולי זה ברק אובמה ואולי זה בנימין נתניהו. ואולי זו ג'סינדה קייט לורל ארדרן או מרגרט ת'אצר.
ועכשיו תענו על השאלה הבאה: הייתם אומרים שהם וורקוהוליקים?
הרי הם לא חיים אורח חיים מאוזן.
בתקופה של יצירה או הופעות, קשה להניח שהם בכלל מנהלים חיים נורמליים. ועדיין, כנראה שרובנו לא היינו מכנים אותם מכורים לעבודה.
למה לא? מה מבדיל אותם מסתם איזה מנהל או עובד בחברה עסקית, שנשאר עד 9 בלילה כל יום, וממשיך לעבוד גם כשהוא בבית עם הסמרטפון שלו?
למה שמישהו יעבוד אם הוא לא חייב לעבוד?
ההבדל הוא מה שאנחנו מרגישים שהם מייצרים בעבודה שלהם.
ואפשר לעשות כאן אבחנה בין סוגי חיים שונים שאפשר לחיות.
רזומה, מורשת והספד.
- איזה סוג חיים אתה חי?
חיים של רזומה הם חיים של אדם שמנהל את התפקיד הבא שלו. בכל תפקיד, הוא מתכנן איך הוא הולך להציג את התקופה שלו כהצלחה שתאפשר לו לכבוש את היעד הבא, ומשם הלאה. הוא מבין (או מאמין) שאנשים לא מעוניינים ב"אמת" אלא ב"תפיסה".
ולכן, הוא מחפש תפקיד שבו הוא מנהל אנשים, אחראי על תקציבים גדולים או על (הרבה) מכירות. למה? כי הוא יודע שאנשים אחרים מעריכים מספרים. לא צריך להסביר לאף אחד מה זה אומר ניהול של 80 עובדים או 100 מיליון שקל בהכנסות או אחריות על תקציב של 22 מיליון דולר. הם יביטו עליו בהערכה, וירגישו שהוא האיש הנכון למשימה - ויתנו לו את התפקיד הנחשק. וכמעט אף אחד לא ישאל מה היה המצב לפני שהגעת לתפקיד.
חיים של הספד הם חיים שבו אתה שואל את עצמך, "מה יגידו על קברי כשאמות?"
אף אחד לא יעמוד על הקבר שלך ויגיד "הוא תמיד הגיע לעבודה בזמן" או "הוא תמיד עמד ביעדי המכירות שלו".
הם יגידו שהיית חבר טוב, אבא טוב, אמא טובה, שתמיד היית שם בשביל אחרים, שאהבת, חיבקת, טיפלת ועזרת. במילים אחרות, חיים של הספד מזכירים לך שהדברים החשובים באמת בחיים שלך – הם בעיקר מערכות היחסים עם אנשים אחרים, ולא הגידול המדהים של 104% במכירות שהבאת לחברה ב-2009.
ויש גם חיים של מורשת. חיים שבהם הרזומה שלך וההספד שלך מתאחדים. חיים שבהם ההישגים שלך מדברים בעד עצמם, וממשיכים אתנו לדורות הבאים. כשאדם מקדיש את החיים שלו לאחרים, ליצירה, למען הכלל, הרזומה שלו הופך למורשת. ההישגים שלו מעניינים אותנו לא פחות – ואפילו יותר ממערכות היחסים של חייו.
ובגלל זה אנחנו לא חושבים שברוס ספרינגסטין, ביונסה או ביל קלינטון הם וורקוהוליקים.
- איך קריאייטיב יכול לעזור להומלסית?
הסופר והמרצה סימון סינק החליט לסייע להומלסית לגייס יותר כסף. השיטה? ניסוח מחדש של השלט שהיא מציגה לציבור.
במקום מסרים משעממים שאומרים "תעזרו לי כי אני מסכנה / חולה / יש לי ילדים להאכיל" וכו', שהניבו לה בין 20 ל-30 דולר ביום, סינק ניסח שלט חדש.
הניסוח החדש יצר לה 40 דולר בתוך שעתיים בלבד (ואז היא נעלמה).
מה היה הניסוח המוצלח?
"אם אתם אנשים שתורמים רק פעם אחד בחודש, בפעם הבאה שתרצו לתרום, תחשבו עלי בבקשה".
בעולם שבו כמעט כל אחד עסוק בעצמו (חוץ מכם, כמובן), הוא מיקד את המסר בזהות התורם ("איזה מן אדם אני?") ובדילמות שלו ("אני לא יכול לעזור לכולם"), במקום בבעיות של הנתרם. וגם ההומלסית הזו למדה, כשאנחנו פחות מתעסקים בעצמנו ויותר מתעניינים בדרך שבה אחרים מרגישים, אנחנו מרוויחים הרבה יותר כסף.