איך נראים חיים מושלמים?

לרגל יום ההולדת שלי, רציתי לשתף בשלושה דברים שלמדתי, בצורה של סיפור דמיוני, אבל שבהחלט יכול היה לקרות.

1. החיים המושלמים

המנהל נעמד על הבמה.
כל הנערים והנערות, תלמידי י"ב, ישבו בשקט ממתינים למוצא פיו.

והוא התחיל.

"עוד מעט, אתם תיגשו למבחני הבגרות שלכם. אלו מכם שלמדו כל השנים הללו, ולא התעסקו בשטויות, אלו שלא חלמו להיות "מפורסמים", דוגמניות וכדורגלנים - יצליחו בלימודים. הם יתגייסו לצה"ל, ישרתו ביחידות חשובות כמו סיירות מובחרות, טיס, יחידות טכנולוגיות כמו 8200 ותלפיות. משם הם ימשיכו ללימודים באוניברסיטה, ולאחר מכן, הם ימצאו עבודה בחברת טכנולוגיה או חברה ישראלית בינלאומית, יבנו משפחה ויקנו בית - אולי עם נוף לים. חלקם יתקדמו להיות מנהלים בכירים, ואחרים יקימו סטרטאפ שיימכר במאות מיליוני דולרים לחברות אמריקאיות. בקיצור, הם יהפכו להיות ישראלים למופת. "

הילדים הנהנו בראשם. זה נשמע כמו חלום נפלא, לא? 

2. סטנדרט (כמעט) בלתי אפשרי

אורח הכבוד, שישב שם בצד, היה אדם כבן 55. המנהל הביא אותו בתור מודל לחיקוי, אדם שבנה סטרטאפ שנמכר בכמיליארד דולר לאחת החברות הגדולות בעולם. סיפור הצלחה ישראלי. מודל לחיקוי. האורח חרק שיניים בזמן שהוא שמע את המנהל מדבר, אבל שמר על איפוק. וכשניתנה לו זכות הדיבור, הוא נעמד מול הנערים והנערות, בחן את עיניהם שמצפות למוצא פיו, ואז הביט אל המנהל, שעמד שם, נפוח, מלא בעצמו. שאף אוויר מלוא ריאותיו, ואז התחיל.

"עבור רובכם, מה ששמעתם מהמנהל שלכם, זה סיפור, פנטזיה, אגדה. 
בעולם הכמעט דמיוני שהוא תיאר, 99% מכם, לא טובים מספיק. 99% לא ראויים. 99% לא יהיו ישראלים למופת. בעולם הזה, בעוד 10-20 שנה, ישאלו אתכם "איפה הייתם בצבא?" או "אתם נשואים? או "יש לכם ילדים?" ואתם תמלמלו בהתנצלות משהו על כך שלא הייתם ביחידה מיוחדת, שאתם גרושים או שאין לכם ילדים, ואנשים יביטו עליכם בבוז. "פחחח, זהו? זה מה שאתם שווים?".
למעשה, כשאתם חושבים על זה, לפי התיאור של המנהל, אפילו הוא לא טוב מספיק. מנהל בבית ספר? זהו? פחחח.
כמובן, שלהיות טייס, איש פיתוח, לוחם בסיירת – אלו דברים נפלאים וראויים. אבל למה חלום להיות מורה בבית ספר הוא לא 'ישראלי למופת'?
למה להיות אחות בבית חולים זה לא "נחשב"? למה להיות טבח, אינסטלטור, קוסמטיקאית, רקדן, אנליסט או איש מכירות – זה לא יופי של דבר? איך היו נראים החיים שלנו ללא כל האנשים האלה? למה אנחנו צריכים לשפוט אדם - גבר או אישה - על פי מצבו המשפחתי, כמות הילדים שלו או המקצוע שלו? 

כל הזמן אתם שומעים בבית הספר שזה לא בסדר לנהוג בבריונות כלפי ילדים חלשים, מכוערים, שמנים. אומרים לכם שזה לא ראוי לעשות חרם חברתי, שכל העניין הזה של מקובלים ולא מקובלים הוא מטופש. ואז תראו את המנהל שלכם, מציג לכם את העולם, ומסווג אנשים לראויים וללא ראויים. ישראלים למופת, וסתם ישראלים. מלח הארץ וסתם מלח שולחן. לוחם בגולני זה בסדר, אבל אפסנאי זה לא? אישה עם ילדים זה בסדר, אבל אישה בת 40 ללא ילדים זה לא? אישה עם קריירה זה מצוין אבל אישה ללא קריירה זה לא? אם עשית אקזיט אתה בסדר ואם לא, כנראה שאתה סתם סטרטאפיסט קשקשן שחולם חלומות? ומה אם לא הצלחתם בפעם הראשונה - אז אתם כשלון? האם זו לא בריונות? 
לפחות רבע מכם לא יגיעו לפגישת המחזור שלכם, כי תתביישו שלא הרווחתם מספיק כסף או לא עשיתם שום דבר חשוב – לא הייתם טייסים, לא הנפקתם חברה בבורסה, לא הקמתם משפחה, לא קיבלתם ג'וב חלומות. הבריונות והחרם רק ישנו צורה בעוד 20 שנה, כשתהיו מבוגרים, אבל הם עדיין יהיו שם. והאמת העצובה היא, שמי שיתעלל בכם יותר מכולם, זה אתם בעצמכם.

תחשבו על זה: כשאתם מדמיינים ישראלי למופת, מה אתם מדמיינים? מגדר, צבע עור, גובה, משקל, מוצא, דת, גיל? 
בכל פעם שאנחנו מסמנים מישהו בתור גיבור, מוצלח ומודל לחיקוי, אנחנו אומרים משהו לכל מי שלא נראה כמוהו. אם ישראלי זה אומר להיות אשכנזי, מה זה אומר על מזרחיים? אם ישראלי זה אומר להיות לבן, מה זה אומר על ישראלים ממוצא אתיופי? אם ישראלי זה להיות חילוני, מה זה אומר על דתיים וחרדים? אם ישראלי למופת זה להיות גבר, מה זה אומר על נשים? אם להיות ישראלי זה צעיר, מה זה אומר על זקנים? האם ישראלי למופת יכול להיות רווקה תל אביבית בת 40, ללא ילדים? ואם לא - למה לא? 

אולי בשנה הקרובה, במקום לעשות רשימות של 30 המבטיחים עד גיל 30, יראו לנו 30 אנשים, גברים ונשים, בגילאים שונים, שהתמודדו עם 30 משברים אישיים ועסקיים – והצליחו כנגד כל הסיכויים? מה כל כך בוער לתקשורת להציג אנשים אחרי גיל 40 כאילו אין להם ערך, כאילו החיים שלהם נגמרו? מה גורם לנו להחליט שמישהו שלא עושה ילדים, פחות טוב ממי שכן? 
ומה אם אתה לא סטרטאפיסט, יוצא יחידת מודיעין מובחרת, ודווקא בוחר להיות גנן שמטפל בילדים קטנים, מעצב גרפי, שוטר או יועץ פיננסי? ומה אם את מרגישה שיותר חשוב לך לבלות עם הילד שלך מאשר "להשתזף" באור הניאון במשרד, למרות ש"זכותך" להקים סטרטאפ? מדוע 99% מהציבור צריך להרגיש לא טוב מספיק, בגלל איזה סטנדרט דמיוני של הצלחה?"

3. החיים זה לא מה שחשבתם

"וזה לא הכל. אתם חושבים שהחיים זה מסע בקו ישר בבנטלי אל השקיעה במלון יוקרה על המים בבורה בורה, אבל הם לא.
בית הספר הכין אתכם לעבודה במפעל במאה ה-19, לא לסביבת העבודה הדינמית של המאה ה-21.
הם אומרים לך שב, תסתום ת'פה, תחכה שיפנו אליך, תרים יד אם אתה רוצה לדבר, תעשה מה שאומרים לך, אל תשאל למה ואל תערער על סמכותו של מנהל המפעל, סליחה, המורה.
בגלל זה, בין היתר, רובכם חושבים שלספר על ההישגים שלכם, זו התנהגות לא ראויה, ושלטעות זה אומר שאתם כשלון.
אתם חוששים ממה יגידו עליכם, אתם מנסים להיות "כמו שצריך".
אתם לא יודעים איך לחפש מקום עבודה ואתם לא יודעים לבנות קריירה.
אין לכם מושג איך חוסכים כסף, איך ריבית דריבית יכולה לשנות את חייכם בתור מבוגרים ואיך מרוויחים כסף. איך מציגים מוצר. איך מוכרים. איך מנהלים משא ומתן. איך עומדים מול קהל ומציגים רעיון. איך מתמודדים עם תלונות או ביקורת – ותמיד יהיו תלונות וביקורת. תמיד יהיה מישהו שיחשוב שאתם מכוערים, טיפשים או סתם טועים, לפעמים ללא סיבה מוצדקת, לפעמים רק כי הוא לא רוצה לקחת אחריות או פשוט מרגיש רע עם עצמו.
אתם לא יודעים לקחת משכנתא.
אתם לא יודעים לקנות ביטוח.
אתם לא יודעים להתמודד עם מוות ומחלות של יקירים  - הורים, אחים, ילדים. זה יגיע, ואם זה יגיע מוקדם מדי, זה יכול לרסק אתכם.
אף אחד לא הסביר לכם מה אתם עושים אם אתם מותקפים מינית או רואים חבר שלכם בצבא נהרג בשדה הקרב.
אף אחד לא לימד ולא ילמד אתכם לקיים יחסי מין, לנהל מערכות יחסים, להיות בני זוג, להיות הורים.
אף אחד לא לימד אתכם להתמודד עם טעויות, עם כישלונות, עם בגידות, או איך להסביר לילדים שאבא ואמא לא מסתדרים ורוצים להיפרד. אולי תדרסו בטעות ילד בכביש, אולי תתפתו לקיים יחסי מין לא מוגנים ותקבלו מחלת מין, אולי בתור חיילים יפלט לכם קליע ויהרוג חבר. מה תעשו אז? אין לכם מושג. כי אף אחד לא לימד אתכם.
ואף אחד לא סיפר לכם שלרובכם, החיים יהיו כמו רכבת הרים מפחידה, מלא פיתולים, עליות וירידות, ולא מסע שקט במכונית עם גג נפתח בכביש החוף, כשהחבר'ה מאחורה מדברים בלי סוף.
אף אחד גם לא סיפר לי, ושילמתי מחיר יקר. לצערי, ביליתי המון זמן הרחק מהילדים שלי, איבדתי את אישתי הראשונה. הפסדתי המון זמן יקר, זמן שלא יחזור, עם ההורים שלי. אתם חושבים שאני מוצלח, אבל יש הרבה דברים שנכשלתי בהם."

המנהל עמד שם, חיוור.
הנערים והנערות היו המומים.
היזם שם לב שחלק מהם צילמו אותו בוידאו, תוך כדי.
הוא חייך.
"לא התכוונתי לזעזע אתכם," הוא אמר, "אבל... בעצם כן".
ואז הוא ניגש לפתרון.

4. בונוס: אז מה הפתרון?

"הפתרון הוא כנראה לא לחגוג בינוניות, לא להגיד שכולם טובים וגם לא לומר שהכל בסדר.
אבל, מצד שני, אנחנו גם לא רוצים שמרבית האנשים ירגישו "נחותים" או לא חשובים.
ולכן, אולי הפתרון יכול להתחיל בכך שלא יהיה לנו "מודל אחד" לחיקוי, אלא כמה. כלומר, לייצר הרבה מסלולים להרבה סוגי הצלחה:
זה נפלא להיות דוגמנית וזה נהדרת להיות מדענית.
זה מצוין להיות אמא שנשארת בבית לגדל את ילדיה וזה מקסים להיות יזמית שכובשת שווקים בינלאומיים.
זה בסדר להיות שכיר וזה אחלה להיות עצמאי.
זה יפה להיות מלצר וזה יופי להיות חשמלאי.
זה סבבה לשאוף להיות כדורגלן או מפורסם, וזה מגניב לשאוף לעבוד בחברה גדולה.
זה מדהים ללמוד ריקוד או משחק וזה מעולה ללמוד הנדסת תוכנה.
זה ראוי להקים סטרטאפ וזה סופר-דופר להיות עובד ציבור.
זה מעורר השראה גם אם אתה בוחר להיות מורה - וגם אם את מעדיפה להיות אשת עסקים.

ואתם יודעים מה? זה בסדר גם אם אתם רוצים לעשות יותר מדבר אחד או לעקוב אחרי יותר ממודל אחד לחיקוי.
אפשר לאהוב את נועה קירל וגם להעריץ את פרופ' עדה יונת. אפשר לצפות בסדרת ריאליטי וגם לקרוא ספרים על כלכלה התנהגותית. זה סבבה גם להאזין למוזיקה של סטטיק ובן אל, וגם להקשיב לפודקסטים על ניהול מוצר טכנולוגי.
אנחנו לא צריכים לשאוף להיות מישהו אחר, לא צריכים לעמוד בסטנדרט דמיוני, בלתי אפשרי.
מה שבסך הכל אנחנו צריכים להיות, זה לא להיות שיבוט או העתקה של מישהו מוצלח אחר, לא משנה איך אנחנו מגדירים מוצלח.
מה שאנחנו צריכים להבין, זה מה זה באמת אומר להיות מוצלח מבחינתנו – ולזכור שההגדרה הזאת תשתנה עם השנים – ואז לצאת למסע הזה, ולעשות את הכי טוב שאנחנו יכולים.
ובדרך, אם אנחנו גם רוצים להיות מאושרים, אפשר להפסיק לחשוב 40,000 ביום על כל הפעמים שפגעו בנו, העליבו אותנו, על הטעויות והפספוסים, על מה שאין לנו, על מה שאמור היה להיות לנו, על החרדות והחששות ממה שאולי יקרה, ועל מה שכל דבר אומר עלינו.
פשוט, תניחו דעתכם ותעשו את הכי טוב שאתם יכולים, לפי מה שאתם מכירים ויודעים, ותדאגו שהאנשים שאתכם - חברים, עמיתים לעבודה, אנשי צוות ולוחמים, בני זוג, בני משפחה - יעשו את אותו הדבר. רוב הסיכויים, שזה יהיה מספיק טוב, כי אתם טובים מספיק. 
אז איך נראים חיים מושלמים?
איך שאתם מחליטים, ועם מי שאתם מחליטים."
---
ועוד משהו על החיים: אף אחד לא יחיה אותם במקומכם. זו האחריות והזכות שלכם, לחיות אותם. בהצלחה."

היזם ירד מהבמה, לקול מלמול בלתי פוסק של הילדים הנפעמים באולם.
רובם לא באמת הבינו מה הוא אמר - וכנראה שמחר הם ימשיכו להתנהג אותו הדבר, ולחשוב את אותם דברים, ולהיכנע לאותם לחצים חברתיים, ולהיות חלק מאותן קבוצות של מקובלים ולא מקובלים, מחרימים ומוחרמים. 
אבל היו שם כאלה שכן הבינו את הדברים, אותו מיעוט שהחליט לחשוב עבור עצמו, נערים שהחיים שלהם, כבר לא יהיו אותו הדבר.

---
מה מעכב את השנה הטובה - ואת החלומות שלנו? הקליקו. 

---
אם יש לכם פנאי לקרוא רק ספר אחד בזמן הקרוב, איזה ספר כדאי לקרוא? הקליקו וגלו.