מה ההבדל בין טעויות שאנחנו סולחים עליהן לטעויות שלא?

1. טעויות. כולנו עושים אותן.

אבל מה ההבדל בין טעויות שאנחנו סולחים עליהן לטעויות שלא?

מסתבר שלא כל הטעויות נולדו שוות.

סטיבן קובי אומר שאנשים לרוב סולחים טעויות של המוח: שיקול דעת, בחירה לא נכונה, הערכת מצב שגויה. התבלבלת, פספסת – קורה. לפעמים מטעויות כאלה נולדים דברים טובים: אמון, הערכה, חברות אמת.

אבל אנשים מתקשים לסלוח על טעויות של הלב, של האופי, של הנשמה של האדם: כוונת זדון, מניעים אפלים, ניסיון להצדיק את הטעות במקום להודות ולהתנצל, גאוותנות ויהירות שגורמות להתעלמות מהשלכותיה של הטעות.

לטעות בשיקול דעת, שלאחריה אתם מקבלים טלפון שאומר "אני ממש מתנצל, זו היתה טעות", תגרום לכם להעריך את האדם. אדם שעושה משהו שפוגע, ואח"כ נעלם ומקווה שהבעיה תתפוגג לה – אלו האנשים שאנחנו מתקשים להבין ולסלוח להם.

 

2. חוסר אחריות
איך מלמדים אנשים אחרים להיות לא אחראיים?

"מגנים" עליהם מהשלכות המעשים שלהם.

איך מוודאים שיהיו בעיות בכל מערכת יחסים, זוגית או עסקית?  
לא מדברים על ציפיות, תפקידים ושאיפות. תשאירו את מה שאתם רוצים והצד שני מקווה להשיג ולקבל במערכת היחסים עמום ככל שניתן, והקונפליקטים לא יאחרו לבוא.

איך מוודאים שאנשים לא יסמכו עליכם?
תבטיחו להם דברים ואל תקיימו, ואז תיעלמו להם כשהם יתהו מה עבר לכם בראש וינסו לקבל הסבר. רצוי לעשות את זה פעמים, שלוש אם אתם רוצים להחריב את הקשר.

 

3. "הסוד" למערכות יחסים טובות?

ביום שני לפנות בוקר נחתי מלונדון, וביום שלישי בערב, כבר הייתי על המטוס להונג קונג. אבל בין לבין, הזמנתי אלי לארוחת ערב 5 חברים וחברות. חבורת אנשים מקסימים ומוכשרים שאני אוהב יותר מיום ליום, ולו רק בגלל הנתינה שלהם – אחד לשני. יש לנו מסורת כזו, שמי שצריך עזרה מהקבוצה, "עולה על הגריל", מספר מה העניין ומה הוא צריך.
והאחרים, לא רק מייעצים, אלא ממש עוזרים: חיבורים, קישורים ומה שצריך. לא תמיד זה מצליח, אבל תמיד מנסים.

ונתינה, זה הרי "הסוד" למערכות יחסים, לא?

האמת היא שמערכות יחסים הן דבר מסובך, בין היתר, בגלל שאנחנו עסוקים במה אנחנו מקבלים מהן והרבה פחות במה אנחנו נותנים להם, בגלל שיש לנו סרט בראש של מי צריך להיות האדם השני כדי שנקבל את כל מה שאנחנו רוצים. ולמה שאנחנו נתאמץ? אנחנו הרי "מתנתו הגדולה" של הבורא ליקום.
רוצים שיקשיבו לכם? קודם כל, תהיו קשובים.
רוצים שהמצב ישתפר? קודם כל, תשתפרו אתם.
רוצה לשנות את הגישה של בת הזוג? תשנה קודם כל את הגישה שלך.
רוצה יותר חופש? תהיה אחראי ושקוף יותר.
מה שאנחנו נותנים, זה בדרך כלל מה שנקבל.
ואם המחשבה הראשונה שקופצת לכם לראש זה "כמה שאני נתתי, ולא קיבלתי" או "זה לא תמיד נכון", כנראה שאתם במצב מנטלי שמזמין בעיות, צרות ומריבות – ולא באמת מחפשים פתרון או שיפור, או פשוט לא בסביבת האנשים הנכונים.

4. ***בונוס*** מי אנחנו?
 
אנחנו לא הרגשות שלנו.
אנחנו לא מצבי הרוח שלנו.
אנחנו אפילו לא המחשבות שלנו.
המודעות העצמית שלנו מאפשרת לנו לעמוד מחוץ לעצמנו, ולהביט על עצמנו מהצד.
בגלל זה אנחנו יכולים להגיד משפט כמו "אני לא מרשה לעצמי לעשות את זה". יצא לכם להגיד את זה? נו, אז תענו על השאלה: מי זה "אני" ומי זה "עצמי"?
וה"עצמנו" הזה, זה (כנראה) שילוב של כל מיני דברים, לחלקם אנחנו מודעים ולחלקם אנחנו לא, והם משתנים ומתפתחים עם הזמן, וזה חלק מהמסע שהוא אנחנו. אחת התיאוריות היא שאנחנו בעצמם יצור מודולרי, שמורכב מכמה ישויות שכל אחת נותנת את הטון בסיטואציות אחרות: כשמישהו מנסה למכור לנו ואנחנו נכנסים למגננה והפחדים שולטים בנו; או כשאנחנו רעבים, ואנחנו מאבדים שליטה על האכילה שלנו, או כשאנחנו הולכים בקניון ופתאום "בא לנו" לקנות משהו, ואין לנו הסבר מדוע.
במפגשים חברתיים או בעבודה, יש מצבים שאנחנו מביטים על עצמנו מהצד, ושואלים את עצמנו "איך לעזאזל יכולתי להיות כל כך חסר רגישות ולהגיד דבר כזה?". ויש מצבים שאנחנו בשיא שלנו, ריחפנו בקלילות ואמרנו את כל הדברים הנכונים וכבשנו את החדר. בכל המקרים זה "אנחנו", אבל איזה מודול אחר עובד. איזור אחר במוח לוקח פיקוד.
האתגר הוא לשים לב לזה, ולפחות לא לקבל החלטות כלכליות, עסקיות או זוגיות עם השלכות ארוכות טווח כשהמודול הלא נכון בנו – הוא זה שמנהל אותנו.