1. דמיינו 3 מצבים שונים, ונסו להבין איך הייתם מרגישים בסיטואציה: א. מצגת אליפות ב. הישג מדהים 2. לא נעים להכיר, המבקר הפנימי שלך. 3. אני לא מרשה לעצמי ולא משנה עם מי אני מדבר, תמיד יש להם את הקול הזה בפנים, שאומר "אתה לא טוב מספיק" או "את סתם מתחזה, בנסיבות האלה, כל אחד היה יכול להצליח כך". בסדנת "להיכנס לZONE שלך", אחת המשימות הראשונות היא לתת לקול הזה שם: אדולף, סטלין, גרגמל, קרואלה דה-ויל או כל שם אחר. העיקר שנבין שהכל הזה הוא לא "עובדות", הוא לא "המציאות" והכי חשוב, שהוא לא "אנחנו". ---
דמיינו שסיימתם מצגת מצוינת. קהל השומעים נפעם. אנשים עפו עליכם. תגובות נלהבות. עשרות אנשים עומדים בתור לדבר אתכם כדי להגיד תודה וכמה ההרצאה נגעה בהם.
אבל...
יש איזה אחד שם, שעשה פרצופים לאורך כל המצגת, העיר הערות ביניים, ומיד אחרי סיום המצגת, שמעתם אותו אומר לאנשים אחרים "נו באמת, איזה שטויות במיץ".
איך אתם מרגישים?
אחרי חצי שנה של אימונים, סוף סוף, יצאתם לריצת מרתון.
אחרי כמה שעות, אתם מסיימים אותה, ומרגישים שכל הגוף ב"היי". אתם מעלים תמונות שלכם לאינסטגרם ולפייסבוק, וזוכים למאות לייקים ותגובות נלהבות.
אבל...
יש שני אנשים בתגובות שמצחקקים, מלגלגים ומקטינים. "פחחחח כל מצורע וזב חוטם רץ לי מרתון בימינו" אומר אחד.
"היית חושב שמישהי שהתאמנה למרתון במשך חצי שנה תהיה חטובה יותר" מגחכת האחרת.
קרה לכם פעם?
ג. מועמדת מצוינת
את רואה את משרת החלומות שלך. את מצוינת, מוכשרת, תפורה על התפקיד. מה תפורה? את נועדת לג'וב הזה.
אבל...
אז המחשבות מתחילות להתרוצץ. "הם רוצים אנגלית שפת אם... האנגלית שלי טובה, אבל אמא שלי לא דוברת אנגלית". ואת עוברת על רשימת הדרישות, ומגלה שיש לך 9 מ-10. "אני צריכה להשתפר. בשנה הבאה, אגיש מועמדות".
נשמע מוכר?
אם אחד או יותר מהמקרים הבאים קרה לכם, מזל טוב – אתם אנושיים!
עכשיו, בואו נדבר על זה: למה זה קורה לנו?
למה אם 50 אנשים מחמיאים לנו, ואחד מזלזל, הנפש שלנו טרודה דווקא באותו אחד שהכניס לנו זבוב למרק?
זה קשור במידה רבה לביולוגיה שלנו, לפחות אם נשאל פסיכולוגים אבולוציונים, אתם יודעים, אלו שמסבירים את ההתנהגות האנושית במציאות ששררה לפני אלפי שנים.
אם חיינו בשבט, למשל, ומישהו מחברי השבט לא חיבב אותנו, זה יכל להוות סכנה קיומית, כי הוא יכל להרוג אותנו באישון לילה – כי הוא לא בדיוק היה צריך לדאוג מדברים כמו טביעות אצבעות או שאריות DNA, נכון?
יותר מזה, אם רוב השבט לא מחבב אותנו, איך בדיוק אנחנו אמורים למצוא זיווג? או לקבל אוכל? או להגן על עצמנו?
במילים אחרות, מה שגרם לכך שאנחנו פה היום, במידה רבה, זה שאבות אבותינו שרדו.
וזה גם מה שמעניין את "המבקר הפנימי" שלנו: אותו קול בתוך הראש, שמזהיר אותנו, שמציל אותנו, שמתריע, מגן, דואג.
הוא פשוט לא רוצה שנפגע, נטעה, נאבד, נפסיד או נמות.
אבל הנה שני דברים שהמבקר הפנימי שלנו שכח:
א. אנחנו כבר במאה ה-21. יש לנו ביטוח לאומי. יש לנו כסף. אנחנו לא חיים בשבטים, בדרך כלל, אלא בערים שנמצאות במדינות. ראש הממשלה שלנו, לא משנה מיהו, זה אדם שבערך 49% מהציבור שונא.
כלומר, מסתבר שאפשר להיות לא פופולארי בקרב הרבה מאוד אנשים, ועדיין לשרוד ויותר מכך.
ב. ומכיוון שהישרדות היא כבר לא ערך עליון (היא די מובנת מאליה), הרבה יותר חשובים לנו דברים כמו ... אושר או הצלחה.
אבל אושר והצלחה לא מעניינים את המבקר הפנימי שלנו. הוא רוצה רק הישרדות. כל השאר, לא רלוונטי מבחינתו.
אוקי, אבל למה זה חשוב לנו?
המנטור אקהרט טולה, שואל: "כשאתה אומר "אני לא מרשה לעצמי", מי זה "אני" ומי זה "עצמי"?".
במילים אחרות, הוא אומר שהמבקר הפנימי שלנו, במקום מישהו שמגן עלינו, הפך להיות חלק מה"אני" שלנו, ובעצם מנהל אותנו.
והבעיה היא, שהוא מנהל אותנו על פי האג'נדה שלו: הישרדות.
ומה עם אושר והצלחה?
כשחושבים על זה, המבקר הפנימי זה כמו יועץ משפטי של צה"ל. הוא אמנם לא מפקד הצבא, אבל הוא יכול לתקוע מבצע צבאי עם משפט כמו "אני מצטער, אבל לא אוכל להגן על כזה מהלך בבית המשפט לפשעי מלחמה בהאג".
פתאום, אנחנו מגלים, שאחד מנותני השירותים, הופך להיות בעל זכות ווטו ולמעשה מנהל את ההצגה. ואם אתם לא ראש הממשלה, שר הבטחון או צה"ל – זה לא עניינכם. מה שכן עניינכם, שיש לכם יועץ משפטי כזה בתוך הראש, ואתם בטוחים שזה "אתם".
ובגלל שהמבקר הפנימי הזה עסוק רק בדבר אחד – הישרדות (כמו שיועץ משפטי של הצבא עסוק לכאורה בהימנעות מתביעות שהוא יתקשה לנצח בהן), אז למה אתם מופתעים ש"תחושות הבטן שלכם" גורמות לכם לקבל החלטות שלא מקדמות אושר והצלחה?
4. בונוס: מה אפשר לעשות?
אז כשזה מגיע אלינו, מה אפשר לעשות בנידון?
אני מייעץ, מלווה, פוגש וחבר של לא מעט אנשים מוכשרים ומצליחים. חלקם רצים אולטרא-מרתון, חלקן בכירות בחברות מצליחות, חלקן מרצות בפני מאות ואלפי אנשים, ואחרים מנהלים מיליארדי שקלים.
ומה הפתרון?
וכשיש לנו שם אחר לקול הזה, פתאום זה לא "אני אומר לעצמי", אלא זה "עוד פעם אדולף לא מפרגן לי. לא מפתיע" או "קרואלה הזאת... כואב לה לראות אותי מצליחה!"
החיים מספיק מורכבים ומלאי אתגרים, מבלי שהביולוגיה שלנו תתקע מקלות בגלגלי ההצלחה של עצמנו. תנו שם לקול המבקר הפנימי, ותזכירו לו מה המקום שלו: הוא עובד אצלכם, ולא אתם אצלו.
איפה אפשר ללמוד עוד על איך ניתן להיכנס ל ZONE שלנו? >> https://bit.ly/3oMwAop
למה אדולף אף פעם לא מרוצה? (או "למה חשוב להעניק שם למבקר הפנימי שלנו?")
